מחר יום ראשון בכיתה א׳ בפעם הראשונה לריה, השניה כהורים, והאחרונה לתא הקטן שלנו.
לפני שנים ישבתי בין חברות שדיברו בלהט על זה שחייבים להיות בחינוך הציבורי, כדי לשנות אותו מבפנים. הן באמת עשו ועושות כל כך הרבה, ושולחות את הילדותים שלהן למקום שהוא הרבה פעמים לא פשוט, ובטח לא עונה על רבים מהצרכים שלהן, אבל בבחירה שעשו הן מקיימות יום יום את האלטרנטיבה החשובה הזו. אני ממש זוכרת את ההרגשה בגוף כשישבתי עם אותן נשים יקרות, בראש התחברתי לגמרי לערכים שהניעו אותן, אבל הגוף שלי זעק זעקה ישנה נגד, ממעמקי הזכרון שלי מחינוך ממלכתי, מהתחושה שלא רואים אותי.
למרות זאת, ואחרי התלבטות, בחרנו לשלוח את אלי לחינוך ממלכתי, אבל כזה שמגלם ערכים שלנו, ושמכוון למציאות שקרובה יותר ללב שלנו. מה שהרגיע אותי היה אותו קול שהחזקתי בכניסה לראשונה למשפחתון כשאלי היתה בת שנה ומשהו: ״ברור לי שאם אראה שזה לא מתאים, אני אעשה מה שצריך כדי לשנות את המציאות. היא לא תשאר במקום שלא מתאים לה״. בפועל לא הייתי צריכה לעשות משהו דרמטי. לאורך הדרך זכינו בנשות חינוך מעוררות השראה, שעשו את החלקים ה״פחות״ לשווים את זה, אבל עדיין הרגשתי שיש לי רצון להכיר ולהבין את המערכות, ויצא שברמה ההורית הייתי מעורבת וגם שיניתי דברים בקטנה פה ושם.
ואז הגיעה הקורונה, הזדמנות לעצירה והקשבה עמוקה. ממנה נרקח ספין לכל החיים שלנו. קודם כל יצאנו ממשחק מערכת החינוך. ואז עברנו לכפר. אחרי שנה וחצי של חינוך ביתי (שם מוזר להתרוצצות עם חברים בטבע, לא?), ילדה אחת ביקשה וקיבלה את חוויית גן חובה, בגן אנתרופוסופי שהתאים לה בול. השניה ביקשה להמשיך בחינוך ביתי בינתיים. גם פה מצאתי את עצמי חריגה. אני מכירה משפחות או עם ילדים בחינוך ביתי, או בבית ספר, ואפילו קצת משפחות בהם הגדולים בבית ספר והצעירים עוד לא, אבל כמונו עוד לא פגשתי. בטוחה שיש. כיום, יש פה שתי ילדות שמגיעות לפעילויות שלהן מבחירה, בין אם זו ״מסגרת״ או ״מערכת שבועית״ עליה אספר אולי בהזדמנות. לפעמים הן קצת מקנאות אחת בשניה, ולרוב הן אוהבות כל אחת את המקום שלה. והוא מתאים להן.
מחר אלווה ילדה לבית הספר, ליום קצרצר של שעתיים, ובהן מפגש עם ההורים, שיעור אחד בלי ההורים, וארוחת בוקר משותפת, שוב עם ההורים. יום ראשון מתוך שבועיים של הסתגלות. הילדה הזו, שבתקופה האחרונה ספרה בהתרגשות כל יום שעובר עד הראשון לספטמבר, שאיימה לעשות הפגנה מחר מול בית הספר אם תהיה שביתה, נכנסת למקום שמבחינות מסויימות עצוב שהוא לא סטנדרט גם בחינוך הציבורי, ושמבחינות אחרות אני עוד מנסה להבין, אבל גם מאמינה שהוא המקום הנכון לה ביותר. לפחות כרגע.
בארוחת הערב הדלקנו נר ואמרנו כמה מילים, אחר כך קראנו לה את הסיפור שנכתב עבורה ע״י גננת בגן ודיברנו על מה יהיה מחר (ספוילר: אני לא הולכת ללמוד לשיר את השיר שהמורה שלחה <היום!!> כדי שנשיר להם מחר, אבל אולי אסיים היום לתפור את קלמר הגירים, אל תשאלו).
הדבר הכי נעים בכל הסיבוב הזה, זה שאנחנו מגיעות לבית הספר באמת מתוך תחושה של רצון. אני יודעת שאני לא צריכה אותו, אני בוחרת בו. וזו תחושה נעימה ומחזקת. בא לי שתדעו גם שאתם לא חייבים. אתם בוחרים. ויכולים לבחור אחרת. אפילו ממש אחרת. גם אם זה לפעמים לא מרגיש ככה. תאמינו לי, בדקתי את זה.
שתהיה שנה טובה במה שכולנו בחרנו. ושנמשיך להיות מעורבות ומעורבים בליצור להם את הסביבה שאנחנו רואים/ות שהם צריכים. אבל לא בלחץ, סבבה? השנה כששאלו ״מי רוצה להיות בוועד?״, לא התרוממה לי שום יד.
ENTROPIMA 